לפני חודש וחצי בערך חגגתי יום הולדת. אומרים שלא שואלים ליידי לגילה, אז אחסוך מכם את חוסר הנימוס ואספר שמלאו לי שלושים ושמונה סתווים. וואו, זה נשמע הרבה כשאומרים את זה ככה. זאת אומרת, 38 זה צעיר, אבל כשאנחנו אומרים בקול רם את מניין שנותינו, בראש אנחנו מתחילים להריץ גם את מניין מעשינו, ומכאן הכל שאלה של פרספקטיבה.
יום אחד בשנה (טוב, יומיים אם מחשיבים גם את יום כיפור) אני עושה איזה חשבון נפש, ולרגע סימני השאלה מתחילים לדגדג לי: האם התחתנתי מוקדם מדי? האם הייתי אמורה בכלל להתפרנס ממכירת קוקוסים על חוף בברזיל? האם מימשתי את מלוא הפוטנציאל שיש לי בעולם הזה?
מחשבות חסרות טעם, לכל הדעות, שכן את הנעשה ממילא אין להשיב, וכאמור – את כל מה שחשוב היה לי לעשות כבר עשיתי ואת הדברים החשובים לאדם כבר יש לי. ובכל זאת אין מנוס מספקות עצמיים מעת לעת, ומה יותר קלאסי מלהיות בדיכאון בזמן שכולם שרים "יום הולדת שמח".
מי שדווקא נעשה מבסוט יותר ויותר לנוכח גילי המופלג הוא בעלי האהוב. מבחינתו, ככל שהשנים עוברות – אני נעשית סקסית יותר. זה לא שהוא לא רואה את הבטן של אחרי שתי לידות ואת מה שעתידים להיות קמטוטי קמטוטים הוא פשוט זוכר, ומזכיר גם לי, עובדה פשוטה: נשים פורחות מינית לקראת גיל 40.
כשהייתי בת 20 הייתי רזה ומתוחה יותר, זה נכון, אבל הייתי עסוקה בלחשוב שאני שמנה ובלהתבאס על זה שאני נמוכה. אבל היום? היום אני זו אני, יודעת שזה מה שיש ועם זה ננצח. כוסית על? כבר לא אהיה. הקילוגרמים שצברתי במשך השנים, הלידות, הבמבה והביסלי? הם כאן כדי להישאר. ואם אי אפשר לנצח אותם – מוטב להצטרף אליהם במרוץ העצל אל האושר.
כך, שלמה עם מי שאני ועם מי שכבר לא אהיה, אני פוגשת את בן הזוג שלי במיטה. עכשיו, כשהגוף שלי הוא חבר ולא אויב, יש לי פנאי להיות אמיתית וטוטאלית בסיטואציה האינטימית הזאת. עכשיו אני כבר לא במבחן.
הרבה נשים וגברים בגילי המתקדם כן מרגישים במבחן. הם גם תוהים אם אולי במבחן הזה הם קיבלו רק "בלתי מספיק", וכך נולד לו משבר גיל ה-40. אז עד 40 יש לי עוד שנתיים, ואלוהים יודע מה עוד. אבל על פי דעתי את השלב הקשה כבר עברתי.
כי משהו קורה כשמתבגרים: מפסיקים לרדוף (במחשבות או במעשים) אחרי הבלתי מושג ומתחילים לרצות את המושג. וההתבגרות הזו מנטרלת את המתח שנוצר בפער שהוא מקורם של רוב הדיכאונות: הפער בין מי שאני לבין מי שאני חושב שאני יכול להיות. אני יודעת מה נמצא בהישג ידי, ופשוט לומדת לשכלל אותו להנאתי.
לא, לא אג'נגל קוקוסים בברזיל, ולא, לא אהיה שוב רווקה הוללת (מעולם בעצם לא הייתי), אבל אני ובעלי למדנו לגרום אחד לשנייה להרגיש הכי מחוזרים בעולם. הסקס הולך ומשתבח יותר ויותר ככל שאנחנו מתבגרים, לומדים מה חשוב, ולא נותנים למה שלא חשוב לעמוד בדרכנו אחד לשנייה.
אז סך הכל היה יום הולדת שמח. קיבלתי כמה מתנות מדהימות, מחשב חדש לכבוד הספר שאני אוטוטו מסיימת, קורס לכתיבה יוצרת בדיוק בשבילכם ומתנה רוטטת במיוחד ויברטור שפועל לפי קצב הגניחות (נשמע לא אמיתי…אהה) אז זהו שזה עובד ואפילו מומלץ והכי חשוב זכיתי לבלות אותו עם מי שחשוב לי.
תאהבו עם כל הלב וכל הגוף, תהנו מהבשלות שלכם ותקבלו את הגיל שלכם. אני בגיל 20 אולי הייתי יותר רזה, אבל כשאני נזכרת כמה קלולסית הייתי אז אני אומרת שהחיינו וקיימנו והגיענו לגיל שלושים ושמונה: כי אני אחורה ממש לא רוצה לחזור.
באמת מזל טוב,
ריקי.
