איך הופכים תאווה לאהבה?
לפני מספר ימים היה חג השבועות הגיע, חג מתן תורה. אם נדבר לרגע על התורה, אחד הסיפורים הקרובים ביותר לליבי, הוא על גוי שהגיע להלל הזקן ורבי עקיבא ושאל "על מה יושבת התורה שלכם?". רבי עקיבא הסתכל עליו ואמר "כל התורה כולה עומדת על ואהבת לרעך כמוך". אם תשאלו כל אדם ברחוב מה פירוש המשפט, הוא וודאי יענה שמדובר בלאהוב את האחר כפי שאתה אוהב את עצמך.

אבל כמה מהם באמת אוהבים ולא מתאווים?
לצורך העניין, כשאדם אומר שהוא אוהב שוקולד או בשר, האם הוא באמת אוהב אותם כפי שהוא אוהב את עצמו? התשובה היא כמובן לא. האהבה הזו היא  בעצם לתחושה  שנלווית לדברים הללו. בין אם בטעם שלהם או ההנאה שנלווית לאכילתם. הרבה פעמים כשאנחנו אוהבים משהו, אנחנו אוהבים את מה שהוא עושה לנו בגוף, אבל זו אינה אהבה – זו תאווה.

הידעתם? סכום האותיות של המילה "אהבה" בגימטריה הוא  13 – מספר בעל משמעות מיוחדת ביהדות. הנה דבר מעניין נוסף, גם המילה אחד סכומה 13. העובדות הללו באות להעביר את המסר שאהבה היא אחד או במילים אחרות "למען אחד".
כמובן ששוקולד, הוא לא דבר שתאהב עבורו ולכן כשאומרים "למען אחד" מתכוונים לכך שאהבה היא לא בשבילי אלא למען האחר.

כשאהבה מגיעה לחדר המיטות היא נתקלת לא פעם בתודעה של "למען עצמי". כשמדובר בגברים, התפיסה הרווחת היא שאקט מיני פירושו גם "אני צריך לגמור". אבל העונג הנשי מנגד, הוא לא מובן מאליו. הוא נוטה להיות עצור, מדוכא, או זכות שאינה חובה. לצערי הרב אני רואה זאת גם בהרבה מהנשים שמגיעות אלינו – מבוישות, נבוכות, מבררות כמעט בלחש על צעצועי אהבה שכל כולם מקדשים את העונג שלהן. האמת היא שלא רק שאין בזה מבוכה, תמיד האמנתי שאם נשים יגמרו, העולם יהיה רגוע יותר.

האורגזמה הנשית היא ליבת ההבנה המינית ויסודות המגע – היא אינה טמונה רק בחדירה ובמפגש האינטימי בין הצדדים, אלא יש בה נתינה אמיתית של עונג. האורגזמה הנשית נבנית לאט, יחד עם מגע. הדרכים להגיע אליה רבות ויכולות להתחיל במגע עדין וממושך במסגרת המשחק המקדים. בין אם בליטופים ממושכים, חיבוקים או נשיקות גם בחלקים שאינם השחקנים הראשיים בכל אקט מיני.

האורגזמה הנשית יכולה להיבנות גם בשלבים המאוחרים של המשחק המקדים. היא יכולה להתהוות באמצעות העברת רוקט פוקט רוטט על חלקי הגוף השונים, או שימוש בוויברטורים שלאחר השימוש בהם אנחת העונג, שיש שיגידו שהיא בין הצלילים היפים ביקום. שורשו של המפגש האינטימי, הוא שהאישה לא "יכולה לגמור" אלא היא חייבת לגמור ורצוי כמה שיותר. אם הגבר הוא מלך אז האישה היא הממלכה שעבורה הוא צריך לעבוד ולמענה הוא צריך לתת. בדינמיקה האינטימית בין בני זוג, המטרה העיקרית היא לא לחשוב על העצמי בהיבט הפנימי ולא על הגוף הפיזי, אלא על הרוח, הנשמה. כאשר המעלה הגדולה ביותר של הנשמה היא הנתינה.

לצד המילים היפות והתיאורים הגדולים, אגיד באופן פשוט ובהיר – מי שאוהב, נותן. אבל נתינה אין פירושה שוקולד, מתנות או חומר. כלומר, הפינוקים הקטנים בזוגיות הם ללא ספק דבר שכולנו שמחים עליו. אבל הכוונה היא לנתינה שאינה חומרית, או נתינה שאינה לשם קבלת דבר מה. כשאדם אוהב את זוגתו רק בגלל שהיא מקשיבה לו ונותנת עבורו, לא מדובר באהבה. לא במושג העמוק שלה לפחות. אלא מדובר בתאווה, בדיוק כמו זו לשוקולד או לכל דבר חומרי.

נחזור לרגע למשפט שאיתו התחלנו –  "ואהבת לרעך כמוך".  כמה עוצמה יש במילים האלו, כמה כוונה, כאילו תמצתו את התורה השלמה של מערכות היחסים למילים בודדות. המילים המנחות הללו, צריכות לגרום לנו לשאול בכל פעם האם אני אוהב את זוגתי כמו השוקולד? האם אני אוהב את מה שהיא גורמת לגוף שלי? או שאני אוהב ומעניק לצד השני כפי שהייתי מעניק לעצמי? אהבה מגיעה מהפנים והתאווה היא למעשה המעטפת החיצונית. אין כמובן רע, במעטפת חיצונית. היא קיימת, יוצרת עטיפה יפיפייה וגם מתבלת את חיי המין וחיי החברה שלנו. אבל התאווה שווה גם אגואיזם ופירוד יחד עם הרצון לחומר. אהבה מצד שני, היא אחדות ונתינה באמצעותה נוצר החיבור שהופך למען אחד. יחד איתה, אהבה אמיתית, היא משהו שעולה מבפנים, קצת כמו אלוהות – מרגישים אותה בכל רגע גם כשלא כולם רואים אותה.

באהבה רבה,
אופיר שלום חאטב
סיקרט שי – בית שמקדש אהבה